הכנה למעברים: גן וכיתה א’

הכנה למעברים: גן וכיתה א

אני זוכרת כמה מחשבות היו לי רגע לפני התחלות חדשות בכל מסגרת בעיקר עם ה”גדול” : מצד אחד, הוא הבכור. כך שכבר מראש נראה לי “גדול” יחסית לשני אחיו הצעירים ממנו ומצד שני, הוא עדיין ממש קטן, יחסית לכל ילדי בית הספר שנראו לי ענקיים. ממש. ובאמת, איך אפשר להשוות ילד בכיתה א לגוליברים שמסתובבים בחצר ונקראים “ילדי כיתה ו’3”?

כל כך הרבה חששות עלו בי. איך הוא יסתדר? האם יהיה עם החברים שביקש? האם ירגיש אהוב? ואם לא ימצא את הדרך לשירותים? ואם אף אחד לא ישחק איתו בהפסקה? ואם יהיה לו קשה לשבת כל כך הרבה זמן בשיעור? ואיך זה שלא לומדים אנגלית? בבית הספר בשכונה ליד שמעתי שאנגלית כבר מלמדים שם מכיתה א’, אז איך זה שאנחנו נשאר מאחור?

אני חושבת שמילת המפתח, כדי להתמודד עם כל ה”רעש” שיכול לצוץ לנו בראש, זו המילה: “לסמוך”. האמת, שזו לא רק מילה. זה מעגל שלם:

לסמוך על הילד, שידע להסתדר עם המעבר למסגרת חדשה.

לסמוך על עצמנו, שאם יהיה קשה, נוכל להיות שם עבורו.

לסמוך על היחסים בינינו, שיתנו לו כוחות, להתמודד כשצריך ושידע שיש לו על מי לסמוך, שזה כולל לסמוך עלינו ולסמוך על עצמו, מעצם הידיעה שאנחנו סומכים עליו. (והנה סגרנו את מעגל ה”לסמוך”)

“זה הרגע לאהוב”

מעבר לגן חדש או לכיתה א, הינם חלק מההתפתחות הטבעית של שלבי החיים, לכן זה שינוי טוב, גדילה, צמיחה והתפתחות. אני זוכרת שכל שלב כזה, נראה לי הרה גורל, מהותי, מעבר ממה שנתפס בעיני כ”חממה” למקומות חדשים גדולים יותר ממספר בחינות:   כמות הילדים מול אנשי צוות, גודל המבנה מול גודלו של הזאטוט שלי והפרשנות הזו משפיעה על איך אנחנו מרגישים עם המעבר הזה ועל איך נציג את המעבר לילדינו.

כמה נקודות למחשבה, כי הקיץ כבר כאן. זה הרגע להתכונן, לא בראשון לספמטמבר… עדיין לפנינו חודשיים משמעותיים שנוכל להוסיף עוד קצת מטעמים טובים לילקוט הפסיכולוגי איתו יגיע הילד למסגרת החדשה בראשון לספטמבר. (השנה למעשה- בשני לספטמבר… )

“הי מישהו שומע אותי?” 

אין כמו פיתוח היכולת להקשבה טובה. אנחנו מצפים, חפצים ורוצים בכך שילדינו ישתפו אותנו במה שעובר עליהם במהלך היום, לדעת מה הם חווים, מרגישים, חושבים, כדי שנהיה מעורבים, אם צריך עזרה שנדע ואם זה להשתתף איתם בדברים משמחים. ועל מנת שזה יקרה, זה הזמן לפתח ולהרחיב את יכולתנו להקשיב למה שהילדים מביאים לפיתחנו.  הקשבה טובה, לא מערבת בתוכה ביקורת על הנאמר, הקשבה טובה לא מתפרצת לדברי האחר ומביעה מיד את כל מה שממש חשוב לה לומר ועכשיו. מה היא כן? בעיקר מלאת אמפתיה למה שהילדים משתפים, כדי שידעו וירגישו מובנים, כדי לעודד אותם שמותר להרגיש את כל קשת הרגשות ולא לנסות לקחת מהם רגע עצוב או מתוסכל. וגם, הקשבה שנותנת את תחושת החשיבות לזה- שיש בכלל שיתוף בינינו.

“ספרי,ספרי על החלומות”

בהמשך לסעיף הקודם, כדי לשפר את השיח הידוע: “איך היה בגן?”- “כיף”.

שמחמיר את מצבו ל”וועדת חקירה”: “אז מה אכלת? עם מי שיחקת? מה למדת היום?”

 בואו נתחיל אנחנו בלספר איך היה לנו.   איך היה בעבודה, בדרך הביתה, כשביקרנו את סבתא, מה הרגשתי כשעמדתי שעה בפקק כי הסתיימה הופעה ונחיל אנשים חצה את הכביש ללא הפסקה, מה עשיתי כשמישהו עיצבן אותי בעבודה, עם מי אכלתי צהריים וכמה שמחתי כששמעתי שאבא קיבל את הפרוייקט שכל כך רצה לנהל.

ללמד את ילדינו, שיחה, מתחיל בשיתופים שלנו- עלינו. לשתף מה עבר עלינו, מה חשבנו, מה הרגשנו, מה החלומות שלי, השאיפות שלי ואז, לאט לאט, כל ילד בקצב שלו, מצטרף לשפה הזו, לשיחה הזו בדרכו הייחודית שלו.  כשילדינו יוכלו להרגיש שותפים ומשתפים, ידעו שמה שיקרה במקום החדש, יש להם איפה לפרוק ולשתף.

“הי, אני כבר לא תינוק”

הם כבר לא תינוקות וחוץ מלהקשיב כראוי ולשתף בחיינו, יש פה כבר מישהו להתייעץ איתו, לשאול לדעתו, לחשוב ביחד מה לקנות מתנה לסבתא, איזה צעיף יותר מתאים לשמלה הזו? ללכת לקנות יחד נעליים לאבא ולהתייעץ מה כדאי לקחת? תחשבו, מה זה עושה לדימוי עצמי של ילד, כששואלים לדעתו, שדעתו נחשבת, שהיא שוות ערך בבית שלנו.

“באת אלי, את עיני לפקוח”

לפעמים הילדים מתלוננים על קיפוח\ חוסר צדק ואנחנו תמיד קופצים להגן על עצמנו כדי להוכיח לילד שהוא טועה: “למה אתה אומר ככה ואתמול לא לקחתי אותך?” , “איזה שטויות את מדברת, ברור שאני אוהבת את שתיכן אותו דבר”. כדאי להוסיף לילקוט, או לתיק הגן, את הידיעה שדבריהם מתקבלים בכבוד. שיש מקום להבעת הדיעה שלהם, לפקוח את עינינו לסגור ליבם. גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. ילד שבא ומתלונן, חושב שיקשיבו לו, שיש טעם להביע דעתו, לכן אפשר להקשיב לזה ממקום של כבוד לדיעה השונה או המשונה, לשאול מה היה רוצה שיהיה אחרת, לומר, שחשוב לי לדעת שככה הוא מרגיש ובוא נראה מה אפשר לעשות עם זה.

זמן החופש הגדול, זה הרגע לפני, הרגע להוסיף למערכת היחסים, עוד תקשורת טובה, מכבדת, מקרבת שמייצרת אבני בניין לדימוי עצמי טוב ובוטח.

כשיש לי את מי לשתף, כשיש מי שמקשיב לי, שדעתי חשובה לו, ושמקבל אותי, כפי שאני, שסומך עלי, ומפתח לי את היכולת לסמוך על עצמי,  כבר יש לי צידה לדרך שמרגישה, בטוחה ונינוחה יותר. להיכנס בדלת החדשה, ב”רגל ימין”, בגב זקוף ואולי אפילו בחיוך.

ועוד דבר אחד-

שיווק

כדאי לפתח מודעות לאיך אנחנו משווקים את המעברים לילדים, אם לנו קשה עם שינויים, אם אנחנו חושבים שלילדינו יש בעיה עם זה, נשדר לחץ, מתח, ונעשה בעצם את הפעולה ההפוכה ממה שהיינו רוצים להעביר.

אז לשווק את השמחה שבהתפתחות, מה טוב במקום החדש (בלי להתעלם מהקשיים רק לשים לב למינון), להזכיר איך חוו מעברים אחרים והצליחו להתמודד. וגם לשתף על מעברים שלנו והחוויות שלנו, ממקום של עידוד ואמונה שיהיה בסדר, אומץ להתנסות והרבה הרבה אופטימיות.

בהצלחה!

דליה אילת

מרצה ומורה במדרשה למקצועות ההנחיה של מכון אדלר.

בעלת ניסיון רב בהנחיית קבוצות הורים, ליווי פרטני והרצאות. מנחת קבוצות תמיכה במערך הנפגעים בצבא.

כותבת מאמרים בנושאי הורות במדיות השונות.

כהורים, מה באמת אנחנו רוצים? קצת שקט, קצת רעש ויחסים טובים וקרובים. כל שלב, מכשול, הצלחה והתנסות הוא רגע להכיר יותר, להתקרב, לדבר מלב אל לב. להיות ביחד- משפחה.