המלצת השף – להיכשל
אם נסתכל על התפקיד ההורי ממבט על נוכל כנראה להסכים על כך שחלק מתפקידנו הוא להכין את ילדינו לקראת היותם בוגרים עצמאיים היודעים להתמודד עם אתגרים ומכשולים בדרך להצלחתם ולעיתים אף להצלחת הסובבים אותם. באותה נשימה אנו יכולים להודות שאנחנו לא רוצים שילדינו ייכשלו. אנחנו יודעים שזה יקרה מדי פעם, מבינים אולי שזה נכון שזה […]
אם נסתכל על התפקיד ההורי ממבט על נוכל כנראה להסכים על כך שחלק מתפקידנו הוא להכין את ילדינו לקראת היותם בוגרים עצמאיים היודעים להתמודד עם אתגרים ומכשולים בדרך להצלחתם ולעיתים אף להצלחת הסובבים אותם. באותה נשימה אנו יכולים להודות שאנחנו לא רוצים שילדינו ייכשלו. אנחנו יודעים שזה יקרה מדי פעם, מבינים אולי שזה נכון שזה יקרה ושאין בזה שום דבר רע, ובכל זאת, משהו בתוכנו לא רוצה שזה יקרה.
או בנוסח אחר, למידה מכישלונות נפלאים
מאת אייל ברנר, פסיפס
אפשר לכתוב על מייקל ג’ורדן, שחקן הכדורסל האגדי ש”לאחר שהוציאו אותו מנבחרת הכדורסל בתיכון, הוא חזר הביתה, נעל את עצמו בחדרו ובכה”, ולאחר מכן בנה את הקריירה המפוארת ביותר שנראתה אי פעם על מגרשי הכדורסל.
ואפשר גם לקרוא על אלישע שלנו, מתוך הספר – חמוטל ואלישע עולים לכיתה א’
פֶּרֶק שְׁבִיעִי: לְמִידָה מִכִּישְׁלוֹנוֹת וּמֵהַצְלָחוֹת
וּבוֹ יְסוּפַּר עַל מִי שֶׁטּוֹעֶה וְעַל מִי שֶׁאַף פַּעַם לֹא טוֹעֶה…
אֱלִישָׁע לֹא אוֹהֵב לַעֲשׂוֹת טָעוּיּוֹת,
אֲפִילּוּ לֹא טָעוּיּוֹת קְטַנּוֹת.
כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה טָעוּת, הוּא הוֹפֵךְ לִהְיוֹת “רַגְזָנִי”.
(כָּכָה חֲמוּטַל קוֹרֵאת לוֹ כְּשֶׁהוּא כּוֹעֵס).
אִם אֱלִישָׁע מְצַיֵּיר מַשֶּׁהוּ וְלֹא יוֹצֵא לוֹ בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה, הוּא מִיָּד מְקַמֵּט אֶת הַדַּף,
עוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ כַּדּוּר קָטָן וְזוֹרֵק לַפַּח.
לְעוּמַּת אֱלִישָׁע, חֲמוּטַל אַף פַּעַם לֹא טוֹעָה.
זֹאת אוֹמֶרֶת, הִיא כֵּן טוֹעָה לִפְעָמִים, כְּמוֹ כּוּלָּנוּ,
אֲבָל הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא לֹא טוֹעָה.
אִם נִשְׁפֶּכֶת לָהּ כּוֹס שֶׁל מִיץ עַל הַשּׁוּלְחָן, הִיא תָּמִיד תַּגִּיד שֶׁזֶּה בִּגְלַל שֶׁהָיְיתָה רְעִידַת אֲדָמָה…
אם נסתכל על התפקיד ההורי ממבט על נוכל כנראה להסכים על כך שחלק מתפקידנו הוא להכין את ילדינו לקראת היותם בוגרים עצמאיים היודעים להתמודד עם אתגרים ומכשולים בדרך להצלחתם ולעיתים אף להצלחת הסובבים אותם.
באותה נשימה אנו יכולים להודות שאנחנו לא רוצים שילדינו ייכשלו. אנחנו יודעים שזה יקרה מדי פעם, מבינים אולי שזה נכון שזה יקרה ושאין בזה שום דבר רע, ובכל זאת, משהו בתוכנו לא רוצה שזה יקרה. זה נגד האינסטינקט הראשוני שלנו כהורים. אני רוצה שהילדה שלי תלמד ללכת אבל בו זמנית קשה לי לעזוב את ידה מחשש שהיא תיפול. אני רוצה שהילד שלי יידע להכין את שיעורי הבית באופן עצמאי אך אני חושש שאם יגיע לכיתה ללא שיעורי בית הוא יינזף ואולי אף יחוש פגיעה בביטחון העצמי שלו. אני רוצה שהילד שלי יבנה את המודל של מערכת הנשימה לבד במסגרת שיעור מדעים אך חושש מכך שהמודלים של חבריו לכיתה יהיו יפים ומפוארים משלו וכן הלאה.
יש איש אחד בהודו שמעולם לא טעה
מספרים על אדם שהלך פעם לקורא בקפה ושם הוא שמע לתדהמתו שבשנה הקרובה הוא יישב בכלא. הבחור נסע נסער לביתו, עצר בסופרמרקט ובעוד שורת חנויות וצייד את ביתו במזון, תרופות, משחקי מחשב, ספרים ועוד דברים שיספיקו לו למשך שנה שלמה. לאחר שנה של שהיה בבית יצא האיש לראשונה את ביתו ומיד נסע לביתו של הקורא בקפה ואמר: “זוכר אותי? לפני שנה אמרת שאהיה שנה בכלא! דע לך שטעית לגמרי, אתה סתם מתחזה, אין לך שום מושג בקריאת העתיד! בכל השנה האחרונה הייתי בביתי. לא ראיתי אף שוטר ואף אחד לא בא לעצור אותי. פשוט דיברת שטויות.” הקורא בקפה הביט בו ואמר: “לא אמרתי באיזה כלא תהיה…”
המציאות מספרת לנו שעוד לא קם האדם בעולם שלא טעה אף פעם. למען האמת אנחנו יודעים שאנחנו טועים מדי יום. כולנו. לעיתים מדובר בטעויות קטנות כמו לשים קצת יותר מדי מלח בתבשיל, לשבור כוס או צלחת, לשכוח לשלם את חשבון החשמל או לא להתקשר לשאול מה שלום סבתא, ולעיתים מדובר בטעויות קצת יותר גדולות כמו להיכשל בראיון עבודה, לשפשף את המכונית בגדר החניה, להיכשל בבחינת בגרות בהיסטוריה וכדומה.
כולנו. מבוגרים וילדים. כולנו ללא יוצא מן הכלל טועים ונכשלים כל הזמן-
אִימָּא טוֹעָה לִפְעָמִים, וְאֶת זֶה כּוּלָּם יוֹדְעִים,
כִּי לְמָשָׁל בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הִיא הִגִּישָׁה לְכוּלָּם עוּגָה מְלוּחָה,
וְהִתְבָּרֵר שֶׁבִּמְקוֹם סוּכָּר, הִיא שָׂמָה כּוֹס שֶׁל מֶלַח…
כַּמּוּבָן שֶׁגַּם אַבָּא טוֹעֶה. הוּא אָמְנָם לֹא תָּמִיד מוֹדֶה בְּזֶה, אֲבָל זֹאת עוּבְדָּה. בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר לְמָשָׁל כָּעֲסוּ עָלָיו בָּעֲבוֹדָה, כִּי הוּא שָׁכַח לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ מַמָּשׁ-מַמָּשׁ חָשׁוּב (וְהוּא לֹא סִיפֵּר לָנוּ מָה).
גַּם סָבְתָא טוֹעָה לִפְעָמִים וְקוֹרֵאת לַחֲמוּטַל אֱלִישָׁע וְלֶאֱלִישָׁע חֲמוּטַל,
וְהַמּוֹרָה טוֹעָה לִפְעָמִים וְאוֹמֶרֶת דְּבָרִים שׁוֹנִים מִמָּה שֶׁכָּתוּב בְּוִיקִיפֶּדְיָה,
וְהַמּוֹכֵר בַּמַּכּוֹלֶת טוֹעֶה עִם הָעוֹדֶף,
וְהַדַּוָּור שָׂם בַּתֵּיבָה אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁל גְּבֶרֶת כֹּהֵן מִקּוֹמָה שְׁלִישִׁית.
אז אם כולנו נכשלים כל הזמן וכל יום איך יצא המוניטין הכל כך שלילי למילה כישלון?
איך הפכנו את המילה כישלון לקשה כל כך המסמנת לנו שאנחנו לא טובים, לא בסדר, לא אחראים או כל צמד מילים שתבחרו שמתחיל במילה לא?
כישלון הוא הזדמנות
למעשה, אפשר וכדאי להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת. אם הכישלון הוא יומיומי, אם הכישלון הוא נחלת הכלל הרי שהוא זקוק למיתוג מחדש. לא עוד דבר מאיים שאם הוא מגיע לעולם לא נצליח, אלא פריט שגרתי ויומיומי פשוט והכרחי בדרכנו להצלחה. כל הצלחה.
ככזה, הכישלון הוא הזדמנות נהדרת ללמוד על עצמנו, לאתר פתרונות אפשריים חדשים, למצוא טכניקות שונות להתמודדות עם אתגרים, לצמוח ולהתבגר. כישלון הוא הזדמנות נהדרת להביט על עצמנו לרגע מן הצד, לנסות להבין מה עשינו נכון ומה פחות נכון, מה אנחנו צריכים לשמר ומה אנחנו צריכים לחזק. כישלון הוא גם הזדמנות מצוינת עבורנו ההורים לתת לילדינו להתאמץ ולהתנסות כשברור שלעתים התוצאה תהיה הצלחה ולעיתים כישלון. זו הזדמנות מצוינת עבורנו משום שבגילאי בית הספר אנחנו עוד שם לצד ילדינו, וכשהם נכשלים במשימה כלשהי אנחנו יכולים להושיט להם יד, לחשוב איתם על הדרך לעשות זאת אחרת ולכוון אותם לדרך התמודדות חדשה. הרי בעתיד כשהם יהיו בוגרים ועצמאים כשהם יהיו בתנועת הנוער, בצבא, באוניברסיטה, בראיון עבודה, באינטראקציות זוגיות וחברתיות או בטיול הגדול לחו”ל אנחנו לא נהיה שם איתם כדי לטפל ולסדר את מה שלא בסדר. הם יצטרכו לעשות זאת לבד והם יעשו זאת בעזרת ארגז הכלים שאנחנו נותנים להם ברגעים אלה ממש.
אז מה עושים: שיקוף, ניתוח וממצאים
נכון שמשהו בכותרת הזו מזכיר את התור הקרוב שהוזמן לי בקופת החולים… אך הכוונה היא לכך שתפקידנו כמורים וכהורים בהיבט של למידה מכישלונות מתחיל ראשית משינוי תפיסתי- כישלון הוא נקודת ציון חשובה ביום יום שלנו ואם נדע ללמוד ממנה היא תהפוך לנקודת ציון משמעותית וחשובה בחיים שלנו. אנו נעשה זאת באמצעות שלושה שלבים פשוטים.
שלב א’- שיקוף
בשלב זה אנו משקפים לאדם שמולנו באופן לא שיפוטי ולא ביקורתי את הסיטואציה, למשל:
“בקלמר שלך חסרים עפרונות וצבעים”. “נדרשת להגיש עבודה היום אבל הגעת לכיתה בלי עבודה מוכנה”.
כך נציג את השיקוף הנקי ללא שיפוט וביקורת מתוך כוונה ליצור שיח פתוח ולא מתגונן מצד התלמיד.
שלב ב’- ניתוח
עכשיו, כששנינו שותפים לשיחה ולא מדובר בשיחת נזיפה של מורה או הורה מול תלמיד אנחנו יכולים לחשוב יחד על הסיטואציה שהייתה. מה עשינו, איך עשינו, מה שכחנו לעשות ומה אפשר היה לעשות אחרת.
שלב ג’- ממצאים
בשלב זה נפיק לקחים ונסיק מסקנות שיוגדרו כהמלצות עבודה לפעם הבאה. למשל, גיליתי שבימי שני יש לי שני חוגים ואני לא מצליח להקדיש זמן ללמידה אחר הצהריים, ולכן, מעכשיו אנחנו ניקח זאת בחשבון ונתכנן את הלמידה וביצוע המשימות בימים אחרים וכן הלאה.
סיכום, פתגם וסרט קצר
לסיכום נחזור ונדגיש שהכישלון הוא יומיומי והוא נחלת כולנו. בדיוק כשם שאין לנו כח ורצון שינזפו בנו בכל פעם שאנחנו לא מצליחים כך גם הילדים לא צריכים זאת. זה לא מקדם אותם ובמקרים רבים מוריד את רמת המוטיבציה. עלינו לקבל את הכישלונות שלנו ושל ילדינו ותלמידינו באהבה, כישלון מעיד על ניסיון עשייה וממנו אפשר לצמוח לעשייה מדויקת יותר.
הנרי פורד, אדם שקצת הצליח בחיים אמר פעם: “כישלון הוא רק הזדמנות להתחיל מחדש בדרך נבונה יותר”.
כישלון לא אמור להקפיא את מעשינו אלא לכוון אותנו טוב יותר לקראת הפעם הבאה.
ולמי שקרא את הכתבה עד כאן מגיעות תחילה מחיאות כפיים… מצורף קישור לסרטון שמדבר על הכישלונות של אנשים מוכרים- כישלונות נהדרים.
אל תפחדו מכישלונות, ותזכרו שהם רק צעד בדרך.
אייל ברנר
אייל ברנר הוא איש חינוך, מרצה ומומחה למיומנויות למידה, מוטיבציה וחשיבה יצירתית.
ממקימי חברת “פסיפס“,
ממחברי הספרים “חמוטל ואלישע עולים לכיתה א‘”,”סודות הלמידה” ו“מר מחר“.
בעל ניסיון של עשרות שנים בהנחיה והקניה של מיומנויות למידה להורים, תלמידים, סטודנטים, מורים ומנהלים.
מאמין גדול בלמידה מכישלונות, חובב מושבע של ספרים מכל סוג, משחקי טלפון ושניצל עם צ’יפס של אימא.
